ארוחת ערב 135 ס"מ סלבריטאי שמן חיים שמנמנה בובת מין

אין יותר תמונת ליל כל הקדושים קלאסית מאשר פנס ג'ק-או-זוהר המונח בחלון או על מרפסת, ומציב מצב רוח מקברי. במשך עשרות שנים, גילוף דלעת היה מסורת סתיו אהובה באמריקה, שנחגגה עם מסיבות, פסטיבלים ותחרות טלוויזיונית. קורינה קובה סקס בובה

הסיפור האחורי של פנסי ג'ק-או, כולל איך הם הגיעו לככב בעיצוב ליל כל הקדושים ומדוע הם מגולפים מלכתחילה, הוא סיפור שכדאי לספר. אף על פי שהפרש חסר הראש האגדי והדלעת המוטלת שלו מפחידים אמריקאים במשך דורות, פנסים של ג'ק-או, למעשה מתחקים אחר מקורם מאות שנים למסורות עולמיות ישנות במדינות כולל אירלנד, אנגליה וסקוטלנד.

לאורך הדרך, טקסים פגאניים, סיפורי עם מתפשטים ותופעות טבעיות שזורים כדי ליצור היסטוריה מרתקת שהיא חלקית, חלקית בדיוני והכל מהנה להפחיד. בובת מין

טקסים סלטיים מוקדמים

הרעיון של שימוש בפירות או ירקות עגולים כדי לתאר פנים אנושיות חוזר אלפי שנים אחורה בכמה תרבויות קלטיות צפון אירופאיות. "יתכן שהוא אפילו היה מקורות קדם-נוצריים שהתפתחו מהמנהג של הכבוד הראש, או שאולי אפילו ייצגו גביעי מלחמה שנלקחו מאויביך," אומר נתן מניון, אוצר בכיר במוזיאון ההגירה האירית, בדבלין. "זה די מקאברי, אבל יתכן שהוא סימל את הראש הכרות של אויביך."

הרעיון תפס עמוק יותר במהלך פסטיבל סלטיק של סמאהין, שנחגג במקור ב -1 בנובמבר והעניק השראה למסורות רבות של ליל כל הקדושים המודרני. בערב סמאהיין, 31 באוקטובר, נחשבו רוחות המתים להתערבב עם החיים. כדי להדוף נשמות חסרות מנוחה, אנשים תלבשו תלבושות ופנים מפחידות מגולפות בירקות שורש כמו סלק, תפוחי אדמה ותניסויות - בדרך כלל בשפע לאחר הקציר האחרון.

מטרה מעשית התפתחה גם היא, אומר מניון. "פנסי מתכת היו די יקרים, כך שאנשים היו שוללים ירקות שורש", הוא אומר. "עם הזמן אנשים התחילו לגלף פרצופים ועיצובים כדי לאפשר לאור להאיר דרך החורים מבלי לכבות את הגחנה."

המבקרים במוזיאון הלאומי באירלנד - חיי הארץ, במחוז מאיו, יכולים לראות מקרוב עד כמה מפחידים את התותים הללו יכולים להיראות. יצוק גבס של פנס לפת מגולף הנפוץ בראשית המאה העשרים - נקרא "לפת רוח רפאים" ושלמה עם שיניים מצועצעות וחריצי עיניים מרושעים - מציין את התערוכות הקבועות של המוזיאון.